תולי
דודה יקרה,
יש כל הרבה דרכים לכתוב מילים לזכרך. אני בחרתי לכתוב לך מכתב, מכתב שכנראה היה צריך להיכתב לפני זמן רב.
בשנים האחרונות התראנו פחות, למרות שתמיד הזמנת אותי לפתח תקווה, מיעטתי להגיע. התראנו בעיקר בשמחות ובחגים. ידעתי שהרבה בחירות שעשיתי לאורך חיי לא התיישבו היטב עם תפיסת עולמך, והרגשתי שאם לא נתראה זה יקל עלייך ועליי. טעיתי. אני מצטער. עשיתי טעות, בלבלתי בין דברים...
אני אסביר.
את הייתי עבורי אי של יציבות וקביעות בעולם של שינויים תכופים. הבית שלך ושל גרוסי ברמת גן הייתה נוכחות קבועה בחיי, שבהם עברתי בין דירות, ארצות וקבוצות שייכות. אני יכול בכל רגע נתון לעצום את עיניי ולדמיין כל בלטה ומשקוף בדירה ההיא בשדרות הילד. כל כך התפעלתי מכך שכאשר עברתם למקליס, הבית שמר על הניחוח של קודמו. אמנם משודרג ונקי באופן מופתי, אבל עדיין טעון באותם אנרגיות שהם כל כך את. ארון הספרים ההכרחי בסלון (כל כך הרבה מדברים עלייך עכשיו, כאשת ספר, ואכן לספרים הייתה נוכחות קבועה בביתך) אבל גם האמנות על הקירות, שיקפה אותך ואת האנרגיות שהטענת בבית. אהבת את האסתטי והמדויק, וזה התבטא בכל פסלון ויצירה על המדף.
היציבות לא הייתה רק בבית אלא גם בך ובתפיסת עולמך הקבועה והנטועה עמוק בציונות הדתית. באופן שהתנהלת בעולמך ובשאיפה המתמדת שלך ללמוד ולצבור ידע. לא קבלת הרבה מהשינויים שסבבו סביבך (באחת השיחות האחרונות שלנו, שהתנהלה באוטו בסיום השבעה על משה, אמרתי לי שאת יודעת יותר טוב מהוויז איך להגיע לכל מקום, ושאני אסגור את זה). חשבתי שאולי בשל כך לא תקבלי גם אותי ואת הבחירות שלי. הייתי צריך לעשות הפרדה בין הדברים. כי בהתנהלות שלך ובמעשייך קבלת אותי באופן מלא. היו דברים שלא ראינו עין בעין. אולם, על אף זאת, תמיד הרגשתי שאהבת אותי. לא מספיק אמרתי לך שאני אוהב אותך. בלבלתי בין חוסר הבנה לחוסר קבלה. קבלתי אותי ולא ראיתי זאת. אני זוכר כמה אהבתי לבוא לפגוש אותך בספריית מדעי החברה בבר אילן והשיחות הרבות שניהלנו. טעיתי לחשוב שלכיפה על ראשי היה קשר לכך. אני זוכר שפעם פגשתי אותך בשדרות הילד, התבוננת עליי ואמרת לי - אתה הולך כאילו אתה שר לעצמך שיר בתוך הראש. כמובן שצדקת, אבל אז חשבתי שזה נאמר בביקורת. כן לפעמים בלבלתי ביקורת עם אוטנטיות וישירות. את לא התחבאתי מאחורי פלפולי מילים. לא אשכח את החגים הרבים בהם את ומרדכי התווכחתם על פוליטיקה. למה לא שמתי לב לזה שבעצם תמיד המשכת להזמין אותו, למרות שידעת היטב את דעותיו.
אני כנראה תמיד אמשיך לחפש את השינוי והחדש, ואת לעד תחסרי לי. הנוכחות שלך. הידיעה שאת תמיד שם עדיין קיימת למרות ההכרה במציאות. גדלתי כל החיים שלי עם הנוכחות שלך. גם בדרום אפריקה הרחוקה, הנוכחות שלך הייתה כל כך מוחשית. לא אשכח איך אמא הייתה מסתגרת בחדר עם הקלטת השמע שהגיעה ממך, ורק אחרי זה נתנה לנו לשמוע את השירים החדשים של יהורם גאון ששלחת על אותה קלטת. גם התאומות חיברה בינינו בעוד אחד מאותם חוטים בלתי ניראים. היום במבט לאחור החיבורים בולטים יותר מאשר חילוקי הדעות בינינו. סליחה שנתתי לאותם דעות שונות כל כך הרבה משקל.
אז... אני לא נפרד ממך, כי את חלק בלתי נפרד ממי שאני. אני רק מקווה שידעת את הדברים האלה בלי שאמרתי אותם בפירוש.
אוהב אותך,
אחיינך, תולי
